כבר תקופה שאני חיה על שני קצוות.
מצד אחד, יוצרת חיים. מצד שני, מתמודדת עם ההזדקנות של אמא שלי
מרפי, כמו מרפי, הוא בן זו&%#.
ממש בהפרש של כמה חודשים מהזמן שנכנסתי להריון, המצב הבריאותי של אמא שלי התחיל להתדרדר.
כך שיצא, שמתחילת ההריון אני מסתובבת בעיקר באיכילוב, מוסדות שיקום ומהיום, כשארצה לראות את אמא, זה יהיה בבית אבות.
חשבתי שיש לי את כל הזמן שבעולם, אז לקחתי את זה באיזי עד שהחלטתי שאני רוצה להיות אמא. היה לי חשוב להיכנס להריון כשאני באמת רוצה ומוכנה לשלב הזה בחיים.
הייתי רגועה גם בזכות הגנים הטובים של אמא שלי :) היא ילדה אותי כשהיא הייתה בת 42, אז לא הייתי בלחץ.
והנה אני, בת 34, מוכנה ומזומנה!
אבל וואלה, כל הפעמים שהתלהבתי מאותם גנים טובים שהיא מורישה לי, לא חשבתי אפילו לרגע על החלק הפחות זוהר של העניין, על זה שאצטרך להתמודד עם הזיקנה שלה כשאני עוד צעירה יחסית.
לראות את האישה הכי מרשימה וחזקה שאני מכירה הופכת לשברירית.
להתמודד עם תחושת הכעס שיש לי כלפיה ועל ההתנהלות שלה, שהביאה אותה למצב הזה, למרות שכל מה שאני רוצה להרגיש זו חמלה.
להסתובב בכל הארץ לחפש עבורה את בית האבות שיהיה לא פחות ממושלם - כי מגיע לה אפילו יותר מזה.
להיות בקשר יומיומי עם חברות סיעוד, ביטוח לאומי, רופאים, עורכי דין, וכל שאר הגופים שמי בכלל חשב עליהם לפני?
להסתכל לזיקנה ישר בעיניים. מבט נוקב ולא להישבר.
ולצד כל זה, ליצור בתוכי חיים חדשים.
תמיד הייתי בחורה קיצונית. אבל לשני הקיצונים האלו, לא הייתי מוכנה.
אני בת יחידה לאם חד הורית, מאז שאני זוכרת את עצמי היינו רק שתינו מול העולם.
אין לנו קשרים משפחתיים קרובים. אמא שלי תמיד היתה זאב בודד, וככה היא גם בחרה לגדל אותי. בלי הלהקה.
ועכשיו, אני מתמודדת עם כל מה שקורה לבד. (עם עזרה ותמיכה מדהימה של דורון ומחברים קרובים - אבל עדיין.. לבד.)
פעם, כשהייתי ילדה, חסרת ביטחון ומלאת רחמים עצמיים, כל פעם כשקרה לי משהו מבאס ישר חשבתי ״ברור שזה יקרה דווקא לי״. זה היה הסטייט אוף מיינד שלי.
היום, אני כבר לא שם. למרות שזה מקום מאוד נח ליפול אליו.
התקופה האחרונה (והמאתגרת בלשון המעטה) חידדה אצלי שני עקרונות שאני מאוד מאמינה בהם, עקרונות שעוזרים לי למצוא את הבאלאנס כשאני מרגישה על הקצה.
אותם אני מתכננת להעביר לילדים שלי, מנסה להעביר לכל האהובים שלי, ומקווה שיעברו גם למי שקורא את זה עכשיו.
קודם כל, לזכור היקום מביא לנו דברים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם.
גם אם המצב נראה הכי נורא בעולם - והוא אכן לא פשוט. זה שלנו - ואנחנו לגמריי יכולים לנצח את זה.
לא לשקוע למקום של תבוסתנות, אלא לקחת את זה למקום של עוצמה ואמונה בעצמנו.
ולא לשכוח שיש לנו את מה שצריך כדי לעבור גם את החרא הזה.
וחשוב לא פחות, משפחה מבחירה.
כל מי שמכיר אותי, מכיר את המונח הזה טוב מאוד!
אומנם אין לי משפחה קרובה מקרבת דם. אבל כן יש לי משפחה מדהימה, אוהבת, תומכת, לא שופטת אבל כן משקפת כשצריך.
משפחה שלגמרי בחרתי! הלהקה שמעולם לא היתה לי.
סביבה בטוחה שאיתה אני מרגישה בנח לתקשר את הקשיים שלי, את הרגשות שלי, העיקר לא לבלוע הכל פנימה ולהיות עם זה לבד.
אז הנה אני. חיה לי על שני קצוות, מנסה לשמור על שפיות. לפעמים מצליחה ולפעמים קצת פחות.
נלחמת כשצריך, נשענת כשצריך, כותבת - מסתבר שזה עוזר, והולכת להשתין כל 10 דק׳ (עדיין הריון וזה..)
