אז למה דווקא 65? כי היום אני שוקלת 65 ק״ג. כל ההריון חשבתי על הרגע שבו אגיע למשקל הזה.
זה היה משקל השיא שלי, כשחזרתי מהודו.
נקודת הזמן שבה הרגשתי הכי רע עם עצמי ועם הגוף שלי. שם גם היתה נקודת המפנה.
החלטתי לא לחזור לבולמיה אלא לנסות גישה אחרת, בריאה יותר. לקח לי הרבה שנים למצוא את הדרך שלי לאורח חיים בריא שאני נהנית ממנו, אבל שם בערך זה התחיל.
הודו 2009
עכשיו כל מיני שאלות וחששות עולות
אני ״רק״ בשבוע 25, כלומר שיש לי עוד כמה קילוגרמים לעלות.
האם עליתי יותר מידי? מהר מידי? האם התזונה שלי בריאה מספיק? האם אני משחררת מידי? כמה מתוך העליה הזו אלו נוזלים? כמה שומן? וכמה זה בכלל הבייבי?
האם אני אצליח לחזור לעצמי??
דיברתי על זה בפוסטים קודמים, על הקול הזה בראש, של ההפרעת אכילה, הוא לא נעלם. הוא עדיין איתי.
אבל היום אני יותר מנהלת אותו מאשר שהוא אותי.
(ואולי זה בכלל לא נכון לייחס את התחושות האלו רק להפרעות אכילה? אני מניחה שאלו מחשבות וחששות לגיטימיות שכל אישה מרגישה בשלב כזה או אחר בהריון.
בכל אופן, אצלי, הקול הזה מתקשר באופן ישיר לאותם שדים ישנים).
מצד אחד, מפחיד אותי לעבור את המספר הזה.
אני לא רוצה, ויותר מזה - אני לא מוכנה לחזור למקום שהייתי בו פעם.
בזמנו הבטחתי לעצמי שאני לא אגיע למשקל הזה יותר לעולם!
עבדתי כל כך קשה, במשך יותר מעשור כדי להגיע למקום של אהבה וקבלה עצמית, להתחזק, להתחטב ולעוף על עצמי ועל הגוף שלי.
רב החיים זה הרגיש לי כמו משימה בלתי אפשרית.
ומצד שני, פתאום הקול הזה, מפעם, כמעט ולא נשמע.
הבעיטות שאני מרגישה בתוך הבטן חזקות יותר מהקול בתוך הראש.
הפעם זה מרגיש אחרת.
זו לא רק אני עכשיו, אני חולקת את הגוף שלי עם הילד שלי, אני מייצרת חיים.
אז אולי המספר הוא רק טריגר? אולי לא הוא מה שבאמת מפחיד אותי?
כי מסתבר שעד כמה שעובי (שם בטן) קטן וחסר ישע, הוא מנצח בנוק אאוט את המפלצת שמתחת למיטה.
נראה לי שאני יותר מפחדת ממה שיקרה כשעובי יהפוך לתינוק.
ואני אשאר לבד עם הגוף שלי, כשהוא יחזור להיות רק שלי. ולא שלנו..
כשלא יהיו יותר בעיטות, הקול ישוב ויתחזק?
האם תהיה לי פחות תחושת אחריות כשזו שוב תהיה רק אני?
או שאולי אחרי הלידה יהיו לי אפילו יותר כלים לנהל את הקול הזה טוב יותר?
ואולי זה יהיה קול אחר בכלל?
אני שואלת כי אני באמת לא יודעת..
ואני מאמינה שאלו שאלות שחשוב לשאול, חשוב להציף, חשוב להיות מודעת.
עד כמה שהדברים שאני כותבת אולי נשמעים רחוקים לחלק מהבנות שקוראות את זה, אני בטוחה שהם נשמעים ממש מוכרים לאחרות.
וזו מטרת הבלוג :) לגרום לנו להבין שאנחנו לא לבד.
אז עד שאחצה את הגשר, אמשיך לשאוב כוחות מהבעיטות של עובי, אמשיך ליהנות מג׳חנון של שבת בלי נקיפות מצפון ואמשיך לדעת, בבטחון מלא, שהכל יהיה ממש בסדר.
הודו 2019. והכל ממש בסדר
