אני חלק ממשפחה שכולה.
היום, בדיוק לפני 21 שנה, ב-17.3.2002, נועה, בת דודה שלי, נרצחה בפיגוע ירי.
היא היתה רק בת 18, ואני רק בת 14
כשאני חושבת על זה עברו יותר שנים בלעדיה מאשר איתה.
וואו. איזה מיינדפאק.
נועה היתה, ועדיין, אחת הדמויות המשמעותיות בחיים שלי, לעד תהיה המודל לחיקוי שלי.
לא הספקתי להיפרד ממנה. אבל לפחות הספקתי להגיד לה זה עוד כשהייתה בחיים.
היא היתה הדבר הכי מופלא בעולם. מבפנים ומבחוץ. כל כך חכמה ונבונה, מפזרת אהבת חינם בשפע, מלאה בחמלה, נדיבה, אכפתית, חברותית, לא שיפוטית (אני יכולה להמשיך שעות..).
היא היתה הראשונה והיחידה שהאמנתי לה כשהיא אמרה לי שאני לא שמנה.
אני ממש זוכרת את הרגע ההוא ואת ההרגשה שהיא נתנה לי, הייתי בת 12 בערך וזו היתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי שנאה עצמית כשהסתכלתי במראה.
אני לנצח אהיה אסירת תודה לה על רגע החסד הזה.
תמיד שאבתי ממנה השראה, בכל מובן אפשרי.
אחרי שהיא נרצחה הבטחתי לה ולעצמי שאמשיך את הדרך שלה במה שרק אוכל, ואולי כך אצליח לגרום לה להמשיך לחיות, בצורה כזו או אחרת.. דרכי.
אני מקווה שאני מצליחה לקיים את ההבטחה הזו.
היא אהבה לכתוב (מי יודע.. אולי היצר שיש לי לכתיבה הגיע ממנה).
כשהייתה בת 18, ממש זמן קצר לפני הרצח, היא כתבה טקסט מטורף, טקסט שלא נתפס שילדה בת 18 כתבה אותו.
כל שנה אנחנו קוראים אותו באזכרה שלה.
היום הבלוג מוקדש לנועה 🖤
ממליצה ומזמינה אתכן.ם לקרוא את הטקסט שכתבה. במובן מסויים, אפשר להגיד שהוא הצוואה שהיא השאירה מאחור, לכולנו.
