הקשר הכי ארוך שהיה לי הוא עם הפרעת האכילה שלי

הייתם מצפים שאגיד עם דורון, נכון?
במרץ הרי נחגוג 11 שנים יחד. אבל האמת שלא..

בניגוד למערכות יחסים משמעותיות אחרות, אני לא זוכרת את התאריך המדוייק שהיא התחילה. רק שזה היה אי שם בשנת 2008.
אבל את היום שזה התחיל אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. את ההתרגשות של ההתחלה, אני עדיין יכולה להרגיש כמעט במדויק.

וואלה, כשאני חושבת על זה, ב-2008 ה״רומן״ הזה רק התממש, קיבל צורה.
המערכת יחסית עם הפרעת האכילה התחילה תכלס כבר בכיתה ה׳.
חזרתי מבית הספר עם חברה והצהרנו שאנחנו בדיאטה ולא נאכל יותר מ-700 קלוריות באותו היום! גם את הרגע הזה אני זוכרת טוב מאוד.
זו היתה הפעם הראשונה שחוסר הביטחון הפנימי התחיל לקבל תוקף במעשים בעולם החיצוני.

אני לא יודעת להגיד למה ואיך כבר בכיתה ה׳ היתה לי את המודעות הזו לגוף ולנראות, או את הלקסיקון הזה של דיאטה וקלוריות.
אמא שלי לא היתה מהנשים שלא אהבו את הגוף שלהן, כך שזה לא חילחל אלי ממנה, ההפך!
מאז שאני זוכרת אותה היא אישה מלאת ביטחון, מרשימה, חזקה, עצמאית, ליידיבוסית חושילינג של שנות ה-90.
אז לא, זה לא הגיע מהבית.

Hadas with mom and Amos

לא משנה, זה הגיע.

ומאותו רגע, זה התחיל לעצב אותי.
שנים של שנאה עצמית, חוסר ביטחון, צורך באישורים מהסביבה, ההרגשה שאני לא מספיק..

כל אלו יצרו אצלי מציאות של חוסר שליטה. הערכת החסר של ה"עצמי" הציבו סטנדרטים ממש ממש נמוכים, אם בכלל, לאנשים שאני מכניסה לחיים שלי, ללב שלי, לתחתונים שלי.
רק כי רציתי חברה, אישור, יחס.. וא.נשים ניצלו את זה.
הרי כמה זה קל לצבור ביטחון ע״י רמיסה של האחר? ואני הייתי מטרה כל כך קלה.

בסופו של דבר, כל הספין של חוסר השליטה הגיע גם לאוכל.
בולמוסים בלתי נשלטים, בהם יכלתי לפרק מקרר שלם רק בשביל לנסות לסתום את החור ענק שהיה לי בלב.

ואז.. בגיל 20, הצלחתי להקיא.
אומייגוד! הרגשת השליטה!! הנה היא!
נשבעת שבחיים לא הרגשתי כל כך חזקה, בשליטה, מלכת העולם - לא פחות.
הנה, אני סופסוף שולטת במשהו! במה שאני מכניסה ומוציאה מהגוף שלי.
זו באמת הרגשה ממכרת. השליטה הזו.

בהתחלה חשבתי שמדובר רק בעניין של נראות ולרדת במשקל.
אבל הירידה במשקל נעצרת באיזשהו שלב.
הגוף נכנס למצב של סטרס. לא משנה כמה תקיאי - הגוף ילמד לקחת את מה שהוא יכול, הכי מהר שאפשר ולאגור אותו לפני שתספיקי להוציא את זה החוצה.

לקח לי כמה שנים להבין שהרגשת השליטה היא זו שאני מחפשת

הצורך, הבאמת קיומי, להיות אסרטיבית בחיים של עצמי. להוביל ולא להיות מובלת.

רק אז התחלתי את התהליך האמיתי של השינוי (עם עזרה של טיפול פסיכולוגי כמובן והמון כח רצון) מלהיות הסמרטוט רצפה שמנגבים איתו את המיץ של הזבל, לליידיבוסית חושילינג של המאה ה-21 (את זה דווקא כן לגמריי קיבלתי מאמא).

הפוסט הזה יוצא יותר ארוך ממה שתכננתי.. (כיאה לפוסט שמדבר על מערכת יחסים ארוכה) אז נראה לי שאכתוב אותו בחלקים.

אסיים לעכשיו ואגיד שהפרעות אכילה לא נעלמות.
הקול הזה בראש לא משתתק לגמריי. הוא תמיד מלווה אותי, אבל היום מקבל התייחסות שונה לחלוטין.
היום אני כבר לא מקיאה, אין ספק שהבולמיה לימדה אותי על הצורך שלי בשליטה, וזה מה שבחרתי לקחת ממנה.

איך זה בא לידי ביטוי בחיים שלי, בעסק שלי ואפילו בהריון שלי, אני כבר אספר בפוסט הבא. :)

ועוד דבר אחרון

אם את או אתה קוראים את זה ומזדהים, נמצאים באיזשהו מקום חשוך ומרגישים חסרי שליטה, אתן.ם לא לבד!
אם תרצו לפנות אלי ולדבר איתי, אני יותר מאשמח! ואתן.ם יותר ממוזמנות.ים 💜